במחקר רטרוספקטיבי, החוקרים בחנו את המאפיינים הקליניים, הטיפול והפרוגנוזה של נשים עם מחלת וילסון (Wilson Disease) המלווה בתסמונת השחלות הפוליציסטיות (PCOS). תסמונת זו מהווה תחלואה הורמונלית שכיחה, אך טרם הובהר הקשר האפשרי בינה לבין חומרת הפגיעה הכבדית במחלת וילסון.
עוד בעניין דומה
במחקר שממצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת BMC endocrine disorders, החוקרים שאפו לבחון את המאפיינים הקליניים של נשים עם מחלת וילסון ותסמונת השחלות הפוליציסטיות, להשוות את רמות ההורמונים והפגיעה הכבדית לעומת נשים עם תסמונת השחלות הפוליציסטיות ללא מחלת וילסון, ולבחון את הקשר בין הפרעה הורמונלית לבין דרגת הנזק לכבד. בנוסף, נבדקה ההשפעה של טיפול בכלאטור נחושת עם או בלי תוספת פרוגסטרון על מחזור הווסת והפוריות.
החוקרים איתרו 40 נשים עם מחלת וילסון ותסמונת השחלות הפוליציסטיות (PCOS-WD) והשוו אותן ל־43 נשים עם תסמונת השחלות הפוליציסטיות ללא מחלת וילסון (PCOS-NWD), תואמות בגיל ובאינדקס מסת גוף (BMI). מבין הנשים בקבוצת PCOS-WD,י18 היו בגיל ההתבגרות ו־22 בגיל הפוריות. הן חולקו גם לפי רמות טסטוסטרון: 18 עם רמות תקינות ו־22 עם רמות מוגברות. נותחו מאפיינים קליניים, בדיקות מעבדה ודימות, טיפול ותוצאים קליניים, וכן בוצע ניתוח מתאם (correlation analysis) בין הורמונים גונדליים למדדי פגיעה כבדית.
מתוצאות המחקר עולה כי רמות הטסטוסטרון היו גבוהות יותר בקבוצת הביקורת ללא מחלת וילסון (p = 0.021). היפראנדרוגניזם קליני היה שכיח יותר בקבוצת המתבגרות עם מחלת וילסון (p = 0.025), בעוד שרמות האנזים ALT היו גבוהות יותר בקבוצת גיל הפוריות (p = 0.010). מדד הפיברוזיס הכבדי היה גבוה יותר בנשים עם טסטוסטרון מוגבר (p = 0.029), ולצידן נצפתה רמת פרוגסטרון נמוכה יותר (p = 0.017). נמצא קשר חיובי בין רמות טסטוסטרון למדד הפיברוזיס (r = 0.328, p = 0.039). לא נמצאו הבדלים מובהקים במחזור החודשי או בהריונות בין נשים שקיבלו טיפול בכלאטור נחושת בלבד לעומת טיפול משולב עם פרוגסטרון.
החוקרים סיכמו כי תסמונת השחלות הפוליציסטיות מהווה תחלואה נלווית משמעותית בקרב נשים עם מחלת וילסון, וייתכן שחוסר איזון הורמונלי, בעיקר טסטוסטרון גבוה, קשור להחמרת הפגיעה הכבדית. רמות טסטוסטרון עשויות לשמש כסמן עזר בבחירת טיפול, והם ממליצים לשקול ביצוע סקר שגרתי לתסמונת זו בקרב נערות עם מחלת וילסון. טיפול בכלאטור נחושת, עם או בלי תוספת פרוגסטרון, נמצא יעיל בשיפור המצב הקליני.
מקור: