"את לא צריכה להתנצל שיש לך צירים בזמן לידה"

שמי אלון. אני רופא מרדים במרכז הרפואי איכילוב-תל אביב. אני מתמחה בהרדמה כשנה ותשעה חודשים. הדברים הבאים הם דעתי האישית בלבד, ואין לראות בהם המלצה לביצוע או אי ביצוע של הליך רפואי זה או אחר.

כרופא מרדים אני עוסק במניעה וטיפול בכאב במהלך ואחרי ניתוחים. בחדרי הלידה הרופאות והרופאים המדהימים במחלקה שלי אחראים על כל מה שקשור לאלחוש כאב והרדמה בחדרי לידה. מה זה אומר?

אפידורל - זה אנחנו. "חיזוק" ההרדמה לפני פעולות חודרניות שנדרשות לאחר לידה - גם אנחנו. הרדמה לניתוחים קיסריים, להפסקות הריון (דחופות או מתוכננות) ועוד - כבר הבנתם.

אני רוצה לשתף בחוויה שלי מחדרי הלידה, שבעיניי מלמדת המון על איך התרבות שלנו מסתכלת על כאב ואיך היא מסתכלת ספציפית על כאב של נשים.

הרבה נשים מתביישות על היותן כאובות

בחוויה שלי, לא הרוב. ממש לא הרוב. אבל יותר מדי. אני לא עובר תורנות בחדר לידה בלי שמספר נשים מתנצלות (!) על שיש להן צירים (?!) בזמן ביצוע האפידורל. בראש שלי אני אומר לזו שמתנצלת, "תגידי גברת, את אמיתית? את בפ***** לידה, ברור שיש לך צירים! אם צירים לא היו אחד הדברים הכואבים ביותר שניתן לחוות, אנחנו לא היינו מציעים לך אפידורל, את לא היית מסכימה ואני הייתי ישן בבית.

"הכאב שלך כן חשוב. הוא חשוב מסיבות אנושיות ורפואיות. לא אפרט עכשיו את הקשר בין טיפול בכאב לשכיחות נמוכה יותר של דיכאון אחרי לידה, לתינוקות שנולדים במצב כללי טוב יותר או ליכולת שלנו כצוות רפואי לתת לך יותר אופציות כשאת לא משוגעת מכאבים. כל אלה חשובים, אבל בראש ובראשונה הכאב שלך חשוב פשוט כי הוא חשוב לך".

רק אומר, לחלוטין נדרשים שיתוף פעולה, סבלנות ואורך רוח בשביל אפידורל מוצלח, אבל בושה רק מעצימה את חוויית הכאב ובאמת שלא תורמת בכלום. במקום כל זה, אני אומר משהו בסגנון "את לא צריכה להתנצל שיש לך צירים בזמן לידה", אבל זו הגירסה המלאה.

הרבה מלווים ומלוות לא יודעים איך לתמוך באישה כאובה

כמה דוגמאות עיקריות ולידן מה שעובר לי בראש כשאני שומע דברים דומים:

- "מאמי, קטן עלייך" - נשמה, מאמי שלך כרגע חווה את מה שנחשב בעיני רובנו כאמת המידה לכאב העז ביותר שניתן לחוות. הכוונות שלך טובות, אבל אני מבטיח לך שזה לא קטן עליה. נסה משהו אחר, כי אתה ממש לא בכיוון.

- "60 שניות וזה נגמר" - זה הרגע שאני מדמיין איך הייתי מרגיש עם מלחציים בעוצמה 9/10 מהודקים סביב הביצים שלי. האם הייתי מצליח לספור או אפילו לתפוס מה זה המספר 60? אולי זה אני שעם סף כאב (פיזי) נמוך עד גיחוך, אבל לדעתי יותר סביר שהייתי מחוויר, מקיא ומתעלף לפני שהייתי סופר יחד 60 פ***** שניות של צירי לידה.

- "פשוט תנשמי" - פשוט תצא.

מה כן יכול לעזור? (לדעתי, מוזמנות לציין דרכים יותר מוצלחות) - תכל'ס דברים די בנאליים, העיקרון המנחה הוא לא להקטין את חוויית הכאב. למשל: "אני איתך", "אני גאה בך", "תלחצי עלי ותשברי מה שאת צריכה" (ציטוט אמיתי!).

שורה תחתונה: אפשר להיות עם אדם בסבלו בלי להקטין את הסבל שלו.

גם הצוות הרפואי מושפע מהתרבות הכללית ואינו חף מטעויות והנחות שווא

לפני שאתחיל להפציץ ברפרנסים, דעתי הלא-אובייקטיבית היא שהמרדימים והמרדימות ב"איכילוב" קשובים מאוד לנושא ואני גאה להתמחות שם (ולא, אני לא ציני). עוד דעה שלי היא שלפעמים אנחנו נוטים להמעיט בעוצמה או בחשיבות כאב של נשים. המקרים הבאים לא מוכיחים זאת חד משמעית (כי כמעט בלתי אפשרי להוכיח סיבתיות), אבל:

עבודה גדולה בעיתון מכובד מארה"ב מראה כי עבור אותן מחלות וכאב דומה, נשים במרכז לרפואה דחופה קיבלו עד 25% פחות תרופות לכאבים ומה שקיבלו הגיע מאוחר יותר (שוב, כמה חשובות 10 דקות של כאב).

מאמר לא חדש אבל מצוטט מאוד של NEJM, אחד העיתונים הרפואיים הנחשבים בעולם, מראה שאחד מ"גורמי הסיכון" להשתחרר בטעות עם התקף לב מחדר מיון הוא להיות אישה, אולי כי לא מייחסים מספיק חומרה לכאב שלהן (שוב, עניין אפור וקשה להוכחה).

נושא שלם שלא נגעתי בו בכלל הוא כאב בזמן בדיקות ופעולות גינקולוגיות או אורולוגיות שנעשות ללא אלחוש, טשטוש או הרדמה. לצערי, חלקכן יודעות על מה אני מדבר.

אפשר להרחיב עוד, אבל הגיע הזמן לסכם. מה תכלס אני מקווה להשיג? הדברים נרשמים בלשון נקבה, אבל העקרונות מתאימים לכולם:

• אנשים, ובעיקר נשים, צריכים שלא להתבייש בכאב שלהם.
• אתן לא חייבות לחוות כאב אם אתן לא רוצות. אל תאפשרו לאחרים להקל ראש בכאב שלכן.
• אין סיבה להתבייש בכאב. לא בזמן לידה, לא בזמן מחלה, פציעה או בכלל.
• הצוות הרפואי בעדכן. אם תגידו מה מפריע לכן או תגידו כשמשהו נהיה בלתי נסבל, הוא ידאג לכן כי (גם) בשביל זה אנחנו שם. לפעמים אנחנו שוגים, אבל בדרך כלל לא.

הכותב הוא רופא מרדים במרכז הרפואי איכילוב, תל אביב